אמנות הדיבור

אמנות מתקרבת

לכתוב את התאריך והשעה זה הדבר הכי קל. אלו הם הרגעים הספורים, שבהם אני קונה את “תחושת הסופר” בחינם בעודי מתרגל לרעיון, שאני עומד לכתוב עכשיו ונותן לתודעה שלי את השהות לעכל את הפחד וההתנגדות, שבאים כל פעם מחדש כאילו שלכתוב זה עונש מפחיד ומאיים
אלו הם הרגעים הרכים והנעימים, הקודמים לשינוע-בכוח של גלגלי המחשבה ומנגנוני הניסוח של רגשות מודחקים. לפחות במחשבה הכל מסתדר וזורם. המילים לפעמים כאילו מעצמן,נוצרות ומתגבשות למשפטים, שמאליהם מתנסחים מתמצית מהותו של נושא. אבל הזמן המקולל הזה – יותר מידי ממנו עובר, מרגע החוויה או היווצרות הרעיון ועד להתגברות על הפחד, שמביאה את ההחלטה לכתוב – משכיח הכל והופך למגושם וגמלוני את מה שהיה כה עדין ומדויק

תסכול של נכות

הייתי רוצה לתעד, אחת לאחת, את כל המחשבות והרגשות שעוברים לי בראש ובלב ושאותם אני מחשיב כחומר טוב לספר, אך קטונתי. תסכול גדול גואה בי ביחס ישר לפערים שאני מזהה בין תמציתה או מהותה של חוויה או מחשבה מסוימים שאני מנסה לספר, לבין יכולות הניסוח המוגבלות שלי, או שמא יכולותיה המוגבלות של השפה בכלל. אני מנסה לעודד את עצמי ואומר, שאנחנו כאלו מטבענו ושאולי הדבר הראשון שסופר צריך הוא את היכולת להתפשר מתוך החכמה, שלא ניתן לגשר בין חוויות למילים מאחר ומילים הרי
נולדו מלכתחילה כפיצוי על יכולתנו הקטנה ופוחתת לחוות ישירות את הסובב אותנו, ומאז הן רק הולכות ומתרבות

הדשא של השכן

אבל אולי זה אכן אפשרי וזה אני שפשוט לא טוב בזה. אולי סופר טוב הוא זה,שיכול להעביר באמצעות מילים יותר ניואנסים של מצב נתון, זה שיכול לפרק יותר בעדינות ויותר לפרטים מצבים רגשיים ולנתח ולאבחן יותר לעומק תהליכי חשיבה, זה המביא עד לביטויים המילולי המלא והמדויק את מקורותיהם ודרכי היווצרותם של מאסות התודעה והעיבוד החושי המהווים בכל רגע נתון חוויה

אבל כשאני לא מנסה להרשים אמנות הסיפור בשבילי היא כתיבה פשוטה כמו שיחה עם אלוהים, כשאני פתוח, באמת