דיוקן עצמי של מודעות רוחנית

הרעיון

דיוקנו העצמי של האמן מגדיר תוואים לדיוקנה של האמנות ושל היות אמן. אני הוא הקשת, המותח את הקשת, היורה את המותג, המגלם את התכנסות הרוח ומבטא את התפרצות היצירה, המשקפת חתירה אל מטרה כביטוי לתכלית, אשר מסתכמת ברגע המוות וממשיכה שוב לאחריו. לפיכך, האמנות כמטרה יחסית הינה כלי ביטוי של התכלית המוחלטת

צבעוניות

אדום: כוח פועל. ירוק: כיוון. צהוב עמוק: שילוב של כוח וכיוון, כלומר וקטור, מגמה; פעולה מבוקרת (אך מעט אימפולסיבית). כחול: התכנסות התודעה, ריכוז. ציאן: ניתוח ביקורתי כתוצר של התכנסות רוחנית עם התכוונות אל מושא היצירה. לבן: כוח+כיוון+רוח (התכנסות התודעה), כלומר מאמץ רוחני מודע המוביל אל הארת התודעה והמודעות המוחלטת. שחור: ניוון; היעדר מודעות. אפור: נייטראלי

קומפוזיציית הפורטרט

אנליטי, מסודר, דייקן, קפדן, בלתי מתפשר ומקובע. אימפולסיבי, יצרי, סוער, פראי, סוחף ופורץ גבולות. בעל תשוקה עזה לחיים וליצירה. עוסק בחתירה רוחנית המוכתמת בגאווה וביצירה מבוקרת המוכתמת באימפולסיביות. האמביציה שולטת בכל

מומנטום היצירה – ארבע החטיבות של תהליך היצירה

סנטר

השראה נובעת מריכוז, שהינו בתורו הפנמה והאספות אנרגיית התודעה אל נקודת ההתכנסות – מושא הריכוז. לא תיתכן השראה מתוך מצב תודעה כאוטי, מעורפל וסחוף יצרים. השראה מולידה רעיון או תובנה ונעלמת. הסנטר פתוח אל האינסוף, מקור כל הכוחות הפועלים והיוצרים. כמו-כן, משקל יתר ניתן לסנטר שכן חזרה זו אל מקור היצירתיות הינה רק מופע חלקי או תופעת לוואי של תהליך רוחני, המהווה את יסודה ומהותה של האמנות בכלל ואת תכלית החיים עצמם

פלטת הרגשות

כסמל לפרץ ספונטני של צבעי יצרים ותחושות וגוני רצונות ומאוויים. הרגש תופס את מקומה של ההשראה, נותן לרעיון הנולד צביון אישי, ממצה את עצמו בעיצוב היצירה ושוכח

נותן כיוון וצורה לצבעי הרגש, מעדכן ומעדן את היצירה, משנה, מוסיף או גורע בהתאם לתפיסות ואסוציאציות שונות האגורים בזכרון ומנחים את דפוסי החשיבה. אני יכול להסיק, כי אצל אנשים שכלתניים יותר ינתן באופן טבעי דגש חזק יותר על השלב האינטלקטואלי, בעוד שאצל אלו האימפולסיביים או הרגשניים יותר יינתן הדגש על השלב הרגשי של התהליך היצירתי. ברמת הקומפוזיציה החשיבה פתוחה אל הראש

סכין הביקורת

כמו זו ממש, מעמידה את היצירה כולה על כל רבדיה ולכל היבטיה במבחן. מבחינתי, הניתוח הביקורתי הינו מצב של חשיבה מעמיקה ומופנמת, שאינה כחשיבה המוחצנת המשונעת בידי התניות עיוורות מהעבר. חשיבה ביקורתית הינה ביטוי והשתקפות של מנוחה בתוך מצבה הטבעי והלא פעיל של התודעה, הכולל עירנות מוגברת למנגנוני החשיבה העמוקים יותר, כשהקו המנחה הינו “הוראה” מודעת אל מושא החשיבה ובמקרה זה המבנה הלוגי-ראציונלי ו/או התוכני-צורני של היצירה הנידונה. יחד עם זאת, עשוי להיות מן הבורות בניתוח זה, שכן קו דק ועדין מפריד בין ביקורת עצמית הנובעת מהתבוננות אובייקטיבית מלאת חמלה, לבין כזו הנובעת משנאה עצמית ופחד

תנועה

מצבים של מעבר לא לינארי בין הפאזות השונות של תהליך היצירה, או לחליפין זרימה הפוכה של התרשים עשויים לקרות, מן הסתם. בתום תהליך היצירה ישנו פתח החוצה אל יצירות נוספות או אל החופש מיצירה, מי יודע

לרוב, מתוך מצב מדיטטיבי עולה בעיני רוחי רעיון מילולי כנושא בעל מסר, הלובש רגע אחרי תצורה ויזואלית כללית המכילה את האלמנטים המרכזיים ביצירה, את תפקידיהם ומאפייניהם ואת הארכיטקטוניקה של הקומפוזיציה. לאחר ביצוע הנחות היסוד הללו, הכולל מעברי סירוגין בין הרגש לאינטלקט לביקורת, אני שב ומודט את מצבה הנוכחי של היצירה ומתוך מצב זה מעמיקה וחודרת המודעות פנימה אל תוך הנושא המתואר ומוסיפה לפרט אותו וכך חוזר חלילה. התהליך מקביל בעיני, להיכרות עם עיר זרה או עם אדם חדש ברכבת – תהליך היצירה הינו תהליך היכרות עם משהו אשר כבר קיים במעמקי תת המודע שלי על כל מאפייניו ופרטיו ומכיל אינסוף ניואנסים, גלויים, נרמזים וסודיים, כמו כל דבר במציאות המוחלטת. ובדיוק כמו עם היכרות בין אדם לאדם או אדם למקום, רק אני מחליט מתי אין לי כבר סבלנות או עניין נוספים להעמיק את היכרותי בנושא או שלחליפין אני מגלה כי היכרותי עימו מוצתה עד תום ושהגיע הזמן לעבור הלאה

“מנוחה בטבעה האמיתי של היצירה” הינו אולי השם ההולם לתיאור השלב המדיטטיבי בו קורית העמקת ההיכרות עם היצירה. התכוונות התודעה הינה כלפי מנוחה מוחלטת של התודעה, אך מאחר ורבדים ממנה עסוקים ביצירה בעל כורחי, הרי שתופעת הלוואי הינה מופעי השראה רנדומליים ולא רצוניים של הסתעפויות רעיוניות, תוכניות, צורניות וכו’ למצבה הנוכחי של היצירה. אני מאמין שלאמן בעל שאר-רוח אמיתי והסבלנות הנגזרת ממנו עשוייה עבודה על יצירה אחת לקחת משך חיים שלמים ושרק ישות מוארת תוכל לעמוד על מלוא היקפה ועומקה של יצירה שכזו. ואולי לא

סיכום

אם כן, תהליך היצירה מתחיל בהתכנסות ומשם זורם דרך השלבים שתיארתי עד לניתוח היצירה*. שלבים שונים אלו חולפים ומתמזגים בדינמיקה אינסופית ובטווחי זמן שבין רגע בודד לחודשים. בכל סבב כזה הולכת ומעמיקה מודעות היוצר ליצירה ברמה הרגשית, הלוגית והתוכנית ומאירה כשלים במבנה הקומפוזיציה או הצורניות של האלמנטים השונים בה, במאזן הצבעוני או במהימנותם ודיוקם התכליתי של כל אלו עבור שירות המטרה של העברת המסר וכך מגבשת אותה יותר ויותר לכדי מאסה צרופה, אחידה, הארמונית ומדוייקת, אשר משרתת את כוונת היוצר בכל אחד מן הקריטריונים שהציב לעצמו ומשקפת את מודעותו על כל רבדיה הידועים לו עצמו. כך, בעיני, הופכת היצירה לספונטנית אך לא מקרית. יצירת אמנות הינה הגשמה של תודעת היוצר המופשטת מטבעה אל רמת המיצג הויזואלי והינה, לפיכך ישות חיה. זהו סוג מצומצם של בריאה ולא תיתכן בריאה ללא מודעות מלאה למושא הבריאה

* ככלל, כל הסבר וניתוח של יצירה שהוא מעבר להגדרת הרעיון הראשוני העומד בבסיסה, מוצאים את דרכם אליה רק בפאוזת הקתרזיס שלאחר כל “תחושת סיכום”, שבמהלך העבודה על היצירה. ההסבר כפוף ליצירה ולא ההיפך, אם כי אף מכלל זה ישנם יוצאים מן הכלל

משולש הרוח – שלוש החטיבות של התהליך הרוחני

הקדמה

קשה יותר לייצר דפוסי תודעה חדשים ובריאים יותר, מאשר להיכנע לאלו הישנים. כמו-כן, אני חש שהתהליך הרוחני דורש אנרגיה מסוג אחר מאשר זו של התהליך היצירתי, אנרגיה שהיא פחות מאניירית ויותר כנה וטהורה. אנרגיית המודעות הגבוהה אינה עוד ביטוי של רגשות וחשיבה בלבד כבמודעות רגילה. הערה: בצייני את המונח ‘אגו’ הכוונה הינה למשמעותו המוחלטת כפי שהיא נתפסת בבודהיזם או בתורות המונותיאיסטיות, ולא למשמעותו הפרויידיאנית הצרה והמוגבלת

I I

המודעות הדואלית. ככלל, רוב בני האדם הכותבים באותיות לטיניות לא יכתבו “אני” באות קטנה. בעיני, זהו סמל לאינסטינקט האגו בראשיתי, אשר התגבש לכלל תפיסה ארכיטיפית, שה”אני” הוא דבר חשוב עד מאוד, שיש צורך להדר וללטש את תדמיתו בעיני הזולת. לפיכך, האות האדומה מייצגת את האנרגיה הפעילה של המודעות העצמית של ישות תבונית. האות השחורה הקוטבית מייצגת את העדר המודעות לחשיבות העצמית, כלומר העבדות העיוורת לגחמותיו של האגו

I?

המודעות החוקרת. סמל לחקירה כנה של האדם את מושג ה”אני” ואת האשלייה שהוא יוצר. המחסום של חוסר המודעות לעבדות החשיבות העצמית הולך ונפרץ ומהותו האמיתית של האגו הולכת ונחשפת. ברמת הקומפוזיציה המודעות הדואלית מוצגת כקטנה יותר מאשר המודעות החוקרת, לסמל כי אדם העובר תהליך רוחני פעיל, הינו גדול ונאצל מזה הנותר עבד לחשיבותו העצמית שאינה יודעת שובע, דווקא בשל ענוותו הנולדת ממודעותו המתחדדת, אשר מאפשרת לו הצצות אל החוויה הישירה של אפסותו אל מול הכוחות הכובלים אותו אל דימוי זה

i

התודעה הלא דואלית, המשוחררת מהתניות, תפיסות ורגשות טעונים, כלומר מאגו ולבת היצרים המגדירה את קיומו. תודעה שכזו אינה זקוקה עוד להאדרת עצמה באמצעים מלאכותיים. הכתיבה הנון-קונפורמיסטית של ” I” באות קטנה ולא רישית, הינה סמל למודעות מוארת שכזו. החתירה אל מצב מודעות שכזה הינה תכלית החיים, לפיכך מיקומה ומשקלה במשולש ושאיפת הקודקוד אל לבן האינסוף שמעבר

תנועה

תנועה מחזורית בין מצבי המודעות השונים קורית באופן טבעי, שכן זהו מבנהו של תהליך רוחני. יחד עם זאת מודעות אשר אינה הוגה, חוקרת ומיטהרת (באמצעים מדיטטיביים ניתן להוסיף), אינה פתוחה אל האפשרות של המודעות המוחלטת, לפיכך אין מעבר ממצב ההוויה של המודעות הדואלית ישירות אל המודעות המוחלטת, אלא רק ההיפך. כמו-כן, ממצב התודעה המוחלטת תיתכן, אני מאמין, חריגה לבלי שוב מגבולות האני, אלא שהדרך לשם עודנה ארוכה

אני, הקשת

הראש והידיים הם הנותנים את הכיוון לקשת המכוון את חיציו. העיניים הינם הסמל לכוונותיו – העין הטובה והעין הרעה – ומשקפות את מבנה הנפש. כף היד המותחת את הקשת הלכה למעשה הינה הכוח המוציא אל הפועל את התוכנית
לא קשה לשים לב כמה אנרגיות אני משקיע בלהוריד אחרים על מנת להעלות את עצמי ובלהתגונן מפני כל ביקורת שעשויים להציג בפני, על האם אכן עומד אני בהגדרה של “אמן” ויצירותי בהגדרה של “אמנות”. אז במלחמה כמו במלחמה יש להתגונן ולתקוף. כוחם הפעיל של בורותי ופחדי הוא מבצר המגן אשר חומותיו משמשות לי הגנה מפני ביקורת, לעג, התנשאות וסתם טיפשות הכה אופיינית לעידן רדוד זה. יחד עם זאת, לאור מודעותי להרגל מגונה זה שלי יש במגן זה הפוגות של ריכוז המכוון אל ביקורת עצמית בונה, ואהבה

הקשת

findigart כמותג המייצג אמנות רוחנית או אמנות כביטוי של מודעות רוחנית, הינה החץ הנשלח את המטרה של העברת המסר. במקרה הזה המסר הינו פשוט: “ברוכים הבאים”. כיוונה של מטרת האמנות זהה לכיוונה של האמביציה המיוצגת בתנוחתו של הפורטרט. findigart היא אני. האלמנט המחבר בין הקשת (archer) לקשת (arch) הוא הכוח המוציא אל הפועל, כלומר כף היד

סמלים אחרים

נזר המודעות

כאמור, הלבן כתוצר של תהליכי היצירה שונה במהותו מהלבן העוטף את היצירה כולה, אשר מסמל את אור האלוהות האינסופי, ממנו נשלחת זרוע האור המשמשת כנזר לראשי ומסמלת מודעות גבוהה. הגולגולת השחורה היא מותי. אני עדיין חלק מהמעגל האינסופי של החיים, המוות והלידה מחדש (המכונה בבודהיזם ‘סאמסארה’) והנתון כולו בהשגחה אלוהית. אני בדרך אל ההארה, אך רחוק משם שנות אור. נסיונותי מגושמים, גסים ומקוטעים בניגוד למיקוד המוחלט של קדושי העבר. הם אכן היו ראויים לאטריבוט המוקפד מעל ראשיהם

השיער

גס ופרוע כמו תת המודע שלי, כלומר המקומות בתוכי אשר טרם הארתי באור המודעות. עפ”י הבודהיזם שיער וצפורניים הינם החלקים הפחות טהורים של הגוף, גם אצל ישויות אשר הגיעו אל ההארה המושלמת אשר מזככת את הגוף לחלוטין ומחזירה אותו אל טהרתו הבראשיתית. (למזלי, גם יש לי שיער שחור, אז הסמליות ואנוכי הסתדרנו בקטע הזה…)

סימני השאלה

העיניים משדרות את תוכנה של הנפש. יומרה, התנשאות ובטחון עצמי מוחצן הם בסך הכל מאפייניהם של ספקותי ופחדי האישיים. שמא ודאות הינה תולדה של יוהרה בלבד? שמא אמונה הינה פחד במסווה? שמא הספק אחרי הכל, אינו אחד מכליו של השטן להסית אותנו לדרך הנכונה, אלא הינו ממשי כמציאות עצמה? ספק בנוגע לדרך וספק בנוגע לספק עצמו הינם חלק בלתי נפרד מדרך רוחנית

I!

“אני!”, גאווה; I כמייצגה הסמלי של המודעות נשלטת החשיבות העצמית וסימן הקריאה כסמל להצהרה כוחנית ומתריסה של חשיבות עצמית זו. גאווה אכן מתאימה ביותר להוות את זיפי זקני הלא מגולח, שכן היא דוקרת, גסה ולא נעימה למגע העדין. אך עם כל ידיעתי את זאת וכל מודעותי לידיעה זו, גאווה הינה עדיין מצבה הטבעי של התודעה שלי וחלק נכבד מאישיותי החברתית היום-יומית; היא מנגנון ההגנה, היא דגל הניצחון המתנפנף בגאון מעל בונקר הפחד בו מסתתר, מצונף כולו, הרודן הקטן

כפות הרגליים

מסמלות את התנהגותי ושאיפותי. כף רגל אחת פונה אל הדרך הלא מותווית של הרוח, אשר טומנת בחובה שבירת דפוסי החשיבה השגרתיים והשניה פונה אל הנתיב הידוע של “זיפי הגאווה”. המצפון ומוסר מכוונים את צעדי

אשר לוקח בחשבון את הקוטביות המולדת של טוב ורע ואת הגבולות העדינים שביניהם, ומורה את הדרך אל המקור היחיד אשר יכול להוליד את ההחלטה הנכונה בכל מצב: התכנסות התודעה ומבחינתי, מדיטציה

humanly meaningful

בעולם הגשמי, במסגרת התפיסה האנושית הרווחת בעידן זה, לכל היצירה הזו יש משמעות עצומה. תחושות הסיפוק וההישג הנובעים מבניה ואגירה הן הכוח המניע אנשים

divinely insignificant

אך לא משנה כמה חשוב וגדול יהיה המונומנט אשר הקים האדם, אם בעיני עצמו בלבד ואף אם יקבל על כך גושפנקא מכלל האנושות, הרי שבסופו של דבר הסוף הוא הדבר היחיד שחשוב באמת. המוות מעמת אותנו עם ודאותה של חוסר הודאות ומגמד לחלוטין את הישגנו בעולם הגשמי. ברמה המוחלטת יש תוכן ומשמעות לדבר אחד בלבד: אלוהים