אומנות האמנות

ארבע רמות הספיגה של התפיסה

הבנה

רובד התפיסה האינטלקטואלית, המורכב מתהליכים קוגנטיביים של ניתוח, היגיון וזכרון. הצורך לחשוב על כל פעולה מייצר חוסר ספונטניות ומאופיין בקבעונות תפיסתיים ותגובות מותנות, אשר נרכשו במהלך החיים ולוטשו לכדי “ידע מקצועי” במהלך הלימודים או ההתמחות במקצוע

ידיעה

הבנה עמוקה, כלומר שכלול והתמרת התפיסה האינטלקטואלית לכדי אינסטינקט. מאופיינת בספונטניות טכנית או יצירתית, אך כזו אשר אינה יכולה לחרוג מגבולות ההבנה

תובנה

ידיעה המלווה באינטואיציה, המאפשרת הצצות אל המוחלט הנוגע למקור התופעה או התחום בו אתה עוסק, כלומר גאונות. האינטואיציה מאפשרת לחרוג אל מעבר לדפוסים האינטלקטואליים של הגדרות ותגובות מותנות, כלומר אל מעבר להבנה או הידיעה. זוהי חוכמת המקצוע, אמנות האומנות. לדוגמא, לאיינשטיין היתה תובנה מתמטית, הוא היה אמן מתמתיקה

חוכמה

ידיעת הידיעה, כלומר ידיעת המקור של כל התופעות באשר הן, כלומר ידיעת האלוהים, כלומר ידיעת עצמך. היא מאפשרת ספיגה של מלוא עומקו של היקום ומעבר, היא אינטילגנציית הבריאה בעצמה והיא מוחלטת שכן רק מהמוחלט ניתן לזהות את מכלול היחסיות. זוהי קדושה

ה”אמן”

לא מזמן נכנסתי לאיזה שהוא אתר באינטרנט, מן סוג של בית קפה ווירטואלי שכזה, או רשת חברתית של אנשים שתחום התעניינותם או עיסוקם הוא אמנות. וכך כל אלו נרשמים לאתר ומתדיינים דיונים, ומודיעים הודעות ומבשרים בשורות או מציגים עבודות שלהם וכו’. מאחר ואינני בא מהעולם האקדמי של אמנות ולא יצא לי לשוחח שיחות סלון בענייני אמנות או להתרועע עם אמנים או בקיצור, לחיות את העולם הזה על כל מרכיביו החברתיים ונגזרותיהם, חשתי צורך להתחיל לחטט מעט בקונצנזוס העכשווי, לנבור ב-IN הנוכחי, לאמוד את ערכי תוך שיקוף דרך מראת מציאות האמנות כפי שהיא מוגדרת ונתפסת בתודעתם של הדור הצעיר של אמני זמן הווה. ובכן בעודי גולש לי באתר ומחפש בו גושפנקא להיותי כה מיוחד, נתקלתי באיזה שהוא אמן אשר הציג שם איזו תמונת פורטרט שהוא צייר ואת ההצהרה כי היא זכתה באיזו תחרות יוקרתית של ציור דיוקנאות בארה”ב. לצד הפורטרט הוצג צילום של האמן ופה מתחילה הביקורת שלי

נגלה בפני מחזה אשר עורר בי שאט נפש לא מועטה. “אמן” עומד בסטודיו שלו כפי שזה היה נראה, ליד בד ציור מתוח על כנו. ה”אמן” היה לבוש בקפידה רבה במיטב מחלצות הדאווין אשר יכול אדם אף עם מעט אמת פנימית להבחין בהן ואף את אותן מחלצות הקפיד ה”אמן” להניח עליו במיטב מסורת הנון-שלאנט המאולץ לעייפה. הבארט הצרפתי בזווית 19 מעלות ומעט מסתיר את המצח, צעיף הקאשמיר כרוך ברישול מדוייק סביב צווארו, הסודר האופנתי מוטל על אחורי גבו וזרועותי קשורות באגביות על חזהו, כן… ומכחול בידו. נהדר. מאוד “אמנותי” מצידו. אכן טבעי הדבר שבעל מקצוע המצלם צילום תדמית שלו יעשה זאת על יד המוצר או בבית המלאכה המאפיין את מקצועו, בסביבתו הטבעית. אוקיי, מקובל עלי אבל יש גבול. ומה אני בא להגיד פה, בעצם? ובכן, מעבר לסלידה האישית שזה מעורר בי וזה אכן מעורר בי סלידה, אני בא להגיד כמה דברים ונתחיל בזה שיש הבדל בין תדמית לפוזה ריקנית ומזוייפת. אני שואל את עצמי האם אותו “אמן” אכן מצייר כך בסטודיו שלו – עומד לבוש כמו איזה קוקסינל צבוע ומורח צבע על הבד עם אייליינר… ככה אתה באמת מצייר? ראית פעם את פיקאסו בסטודיו שלו, ילד? איך יכול להיות שאדם, שהוא עד כדי כך לא אמיתי, עד כדי כך כבול לדימוי שלו כ”אמן” יכול באמת להיות אמן? איך אדם לא אמיתי יכול להיות אמן? ואולי נכון יותר לשאול אפילו: איך אדם לא אמיתי יכול בכלל להיות אדם?
ובכן הוא לא, הוא קליפה ריקה של עצמו, הוא קליפה של תוכנו האמיתי, הוא קליפה של דימוי מעל תוכן של בן אנוש והקליפה הזן משתנה בהתאם לנסיבות של כאן או שם, מולו או מולי, עכשיו או אחר כך, איתו או איתה, בדיוק כפי שזיקית משנה את עורה. אדם לא אמיתי הוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו כי הוא אינו קשוב לתוכנו האמיתי ואינו נותן לו ביטוי. אתה יכול להיות סמוך ובטוח שאת הדבר הזה שהוא מראה לך בעומדו מולך, הוא מראה לך לא כי זה הוא אלא כי זה אתה. למישהו אחר הוא יראה משהו אחר כי זה יותר מתאים. אז אם אתה לא יכול לסמוך על הבן אדם כאדם איך אתה יכול לסמוך עליו כאמן? אמנות היא אמצעי תקשורת ולפחות בעידן המודרני היא משקפת לרוב את תוכנו הנפשי של האמן, את מחשבותיו, רגשותיו, דעותיו, מסריו וביקורתו – את הטבע שלו ואם כל כך חשוב ל”אמן” לארגן את הקומפוזיציה של עצמו עד כדי כך בקפידה רק בשביל להיראות אמן, אז יש פה בעיה

האמן

ואז אני לוקח את השאלה הזו למקום רחב יותר בהקשר המקצועי. איזה מן בעל מקצוע אתה אם אתה לא בן אדם אמיתי? האם בן אדם לא אמיתי יכול להיות בעל מקצוע איכותי? התשובה בעיני היא לא. בעל מקצוע איכותי הוא אדם שיש לו תובנה מעמיקה לתחום שהוא עוסק בו וזה לא משנה איזה תחום זה. הוא יכול להיות חלבן, כימאי, מהנדס אלקטרוניקה או בנאי. בכל תחום שהוא ישנם אנשים שהם אמנים וישנם כאלו שהם סתם בעלי מלאכה או בעלי מקצוע מאחר ואין להם תובנה לתחום עיסוקם, כלומר עומק ורוחב התפיסה שלהם בתחום הינם נמוכים והרי רק משם נגזרות יכולות טכניות כאלו ואחרות. רופא גרוע מטפל בסימפטומים לפי טבלאות תרופות יבשות ששינן בעל פה בלא ידיעת סוג המחלה או שורשה, רופא טוב הוא זה אשר עוקב אחר הסימפטומים על מנת לזהות את המחלה ונותן תרופה ההולמת ביותר את המצב מתוך מעורבות ומודעות פעילה לבחירתו, רופא-אמן מזהה את שורש המחלה, את הסיבה להיותה וברגע שהסיבה ידועה הפתרון נגזר באופן טבעי וספונטני ממנה – הוא אדון בעולם הרפואה. להגיד לי שסרטן הוא התרבות ממארת של תאי הגוף ושהתרופה היא כימותרפיה זהו טיפול סימפטומטי המזהה את המחלה ומגדיר לה שם ולא מעבר לזה, אך ברגע שידעו למה קורית אותה התרבות ממארת, ידעו את התרופה לכל סוגי מחלות הסרטן באשר הן. באותה המידה, נהג גרוע יודע לנהוג ונהג טוב גם מכיר את כבישי מסלולו, אך נהג-אמן הוא בעל חוש כיוון מעולה, אינטואיציה ניווטית, תובנה למכניקת רכב ומתוכה שליטה טכנית מוחלטת ברכב עצמו – הוא אדון בעולם הנהיגה

מה זה בעצם, מהנדס חשמל והאם חשמלאי פשוט יכול להיות “טוב יותר בחשמל” מאשר אותו מהנדס? האם יכול להיות חשמלאי טוב שלא למד חשמל? אני חושב שכן, כי אם אדם ניגש לתחום עיסוק מסוים ממקום עמוק של היות אדם, הרי שאותו העומק הרוחני שהוא חווה כבן אנוש ושממנו נגזרות כל תובנותיו, הבנותיו, השקפותיו והסתכלותו על החיים, הוא העומק והרוחביות אשר מתוכם נובעות תובנותיו האינטקלקטואליות והטכניות המקצועיות. את עומק המודעות העצמית שלו, את עומקו כבן אדם הוא יכול להשליך בטבעיות על כל תחומי החיים. אדם חכם באמת אינו בקיא רק בדבר אחד, הוא תמיד איש אשכולות ואין הכוונה ל”כלבויניק” שבא מהמקום השטחי של “בוא נלמד קצת מכל דבר שאפשר לעשות ממנו הרבה כסף ומהר”. איש אשכולות הוא אדם שמתוקף היותו בעל מודעות עמוקה וחריפה לעצמו, נגזרת מודעות זהה ליקום כולו ולבריאה, אשר ממנה נגזרים הבנה, ידיעה ותובנה בכל תחומי החיים, גשמיים ורוחניים כאחד.
למישהו שהינו בעל שמיעה אבסולוטית, הרי שאין היא נוגעת רק לסימפוניה ספציפית של בטהובן ואף לא רק לכל הסימפוניות של בטהובן, או כל הסימפוניות בכלל וגם לא רק למוזיקה קלאסית או רק למוזיקה בכלל, אלא לכל עולם הצלילים באופן מוחלט. כך הדין גם לגבי ראיה אבסולוטית או חוש טעם אבסולוטי וכן הלאה. אז בדרך למוחלט ישנן אינספור שלבים ותחנות יחסיות, שדרכם אתה מעפיל בהתפתחותך הרוחנית וביחס ישר למידת הריכוז והזיכוך של נפשך אתה חווה מידה גדלה והולכת של תובנה חובקת כל ונגיעות בחוכמה הנצחית. ולכן אני אומר שחוסר מודעות הינו שטחיות ושאדם שטחי הינו בעל מקצוע שטחי, אדם שטחי הוא אמן שטחי

המהות

אם כן, מעבר לכל אותן נוסחאות ומספרים, מה זה בעצם חשמל, מהי מהותו הכמוסה? מהי מהותה של אמנות? המהות הינה הזרע, התמצית, הקוד הפנימי המנחה את התוכן, הביטוי הגשמי של המופשט, הנגזרת היחסית של המוחלט. ממנה צומח גזע כזה או אחר וממנו ענפים כאלו ואחרים – אינסוף אינסופים של ביטויים שונים ומגוונים יכולים להיות לאותה המהות. לעולם לא נוכל לחקור את כולם, גם לא בעוד אינסוף זמן, אך ידיעת המהות תוליד את התובנה החובקת כל ואיתה את הבקיאות הספונטנית בנוגע לכל אחד מסוגי הגזעים וכל תת- מין ממיני הענפים וכל נים מנימי העלים

אני

איך אני שופט על סמך תמונה אחת נפש שלמה של בן אדם? על מה בדיוק אני מבסס את יוהרת הידיעה הזו? ובכן, נתחיל מזה שיכול להיות שאני טועה. אולי זה היה רגע בזמן שבו נתפס האמן בקלקלת השטחיות, אולי זו תקופה בחייו שבה חמק ממנו הסנטר שלו והוא מצא את עצמו מטלטל ונסחף ברוחות הדימוי העצמי. אני עצמי אינני חף מפוזה וגם לי מאוד חשוב הדימוי שלי בעיני אחרים רק שאני מגדיר ומבסס את הדימוי הזה בתודעתם של אחרים באמצעים אחרים מאשר אותו האמן שראיתי באינטרנט. אז לטעמי האישי, לבנות את הדימוי שלך כאמן דרך המראה החיצוני שלך, דרך האם יש או אין לך זקן, דרך האם יש או אין לך שיער ארוך, דרך האם יש לך ראסטות או בארט צרפתי בזווית מסויימת או צעיף או משקפיים אופנתיים עד כדי גיחוך או לוק ניו-אייג’י פסבדו-ארטיסטי פוסט-אינטלקטואלי כזה או אחר, זה מגוחך וזה שאתה מקדיש לזה כל כך הרבה אנרגיה, אכן הופך אותך לשטחי, בזה אין ספק, אבל זה לא אומר שבדרכי שלי ובאופנים המסויימים האופיניים לי אני לא שטחי גם כן. יחד עם זאת יש רמות לשיטחיות, כמו שישנן רמות של עומק. זוהי ההסתכלות מהצד השני של העדשה

מסדר הקונצנזוס

נראה לי, פשוט שרוב האנשים ניגשים אל עצמם מבחוץ כלפי פנים. ומה זה אומר? מתי שהוא, מאיזה שהוא שלב בחייהם שבו מתעוררת לחיים מודעותם העצמית הם מתחילים להסתכל סביבם ולבנות, לעצב ולהתאים את דימויים העצמי על פי תכתיבי הקונצנזוס הרלוונטי להם. כל חריגה מהקונצנזוס הזה מקבלת מיד תגובת נגד ואם אתה אדם ללא סנטר אתה מיד מיישר קו לפי אותה הביקורת. כך אתה מתחיל ללמוד את השפה – שפת הקונצנזוס. עם השנים אתה משתכלל בידיעת שפת הקונצנזוס, מתקבע אל עקרונותיה והופך להיות חלק ממסדר הקונצנזוס, ככה אתה חושב, ככה תמצא את בת הזוג שלך וככה תגדל את הילדים שלך, ככה תתקשר עם הבוס שלך, ככה תנהל עסק וככה תתייחס לעובדים שלך – כך אתה תתפוס את עצמך, כך אתה תשפוט ותבקר את עצמך – על פי כללי הקונצנזוס

מה מקובל לחשוב ומה לא, מה מקובל לעשות ומה לא ובאיזה אופן ואם לא מקובל לחשוב מחשבות מיניות על אמא שלך, אז אתה תדחיק את זה שאתה חושב מחשבות מיניות על אמא שלך. אתה לא תפסיק לחשוב את זה מן הסתם כי אין לך ברירה, אך אתה לא תתן לזה מקום להיות ולחיות בתוכך, אתה לא תהיה מוכן להכיר בזה שזה חלק ממי שאתה, אלא תשקיע אנרגיות אדירות בלהסיח את דעתך מכך ובלהדחיק את זה. מתוך ההדחקה הזו תיוולד התחסדות. ואם תשמע על מישהו אחר שחושב מחשבות מיניות על אמא שלו אתה תבקר אותו, תתנשא מעליו, תשפוט אותו ותקטול אותו. ולמה? כי אתה יודע שזה קיים בך עצמך ואתה לא יכול לסבול את זה, אתה לא יכול לסבול את עצמך אז איך תוכל לסבול מישהו אחר עם אותה החולשה? אתה ניגש אל עצמך דרך העיניים החברתיות, דרך תודעת הקונצנזוס. באופן כמעט-אוטומטי אנו לובשים על עצמנו איזו שהיא זהות בדויה כביכול יחודית, מאחר ואין לנו מושג אמיתי על מי שאנחנו. אנו בוחרים את אותה הזהות מהיצע הזהויות אשר מציעה מלתחת הקונצנזוס, כזו אשר לטעמנו ולדעתנו תשיג לנו הכי מהר והכי הרבה את כל מה שאנחנו חפצים בו בחיינו: כסף, מעמד וזיונים. ופה נשאלת השאלה מה מבדיל בעצם בין אדם ייחודי לבין אדם הלובש על עצמו חזות ייחודית?

האמת הפנימית

ברמה הבסיסית של הדברים, כל אחד מאיתנו הוא נשמה אינסופית. הוא מתגלגל כבר נצח בזמן, באינספור צורות ודרכים, הוא צבר לעצמו סך של אינסוף חוויות, זכרונות ומשקעים יחודיים לחלוטין והוא התעצב לכלל מסה מנטלית ופיזית שהיא ייחודית באופן מוחלט וחד-ערכי. טביעת האצבע היא שבריר של הביטוי הזה ליחודיותה האינסופית של כל ישות תבונית. אך כמה מאיתנו מודעים לזה באמת?

ובכן, מהו ההבדל בין פוזה לייחוד? אדם מיוחד הוא אדם שחקר את עצמו, טיהר מעליו, לפחות ברמה מסויימת את עול הדמוי העצמי, כלומר את ההכרה שלו את עצמו כפי שהיא משתקפת בעיני החברה, מעוצבת בידי החברה, נטבעת בידי הקונצנזוס. כי הרי כמה מיוחד אתה כבר יכול להיות אם אתה בדיוק כמו כולם? אז אתה תשים את הבושם הזה ותרגיש נורא טוב ותגיד לעצמך: “או, אני מריח נורא טוב, אני מריח ג’ורג’יו ארמני”, אבל ג’ורג’יו ארמני זה מותג שמותאם לכולם ועוד שעה אתה תפגוש ברכבת מישהו שמריח בדיוק כמוך ולמען הסר ספק, מיליוני אנשים ברחבי העולם מריחים כעת בדיוק כמוך, הם מריחים “ג’ורג’יו ארמני”. זה לא הריח שלך וזה לא הייחוד שלך. זוהי דוגמא טיפוסית לכל עולם המותגים, שהוא כולו ניסיון לשטח ולאפיין את בני האדם כולם באותה הצורה בדיוק. “זה אדם של נייקי, נייקי עולה ככה, הערך של אדם-נייקי לפיכך הוא כזה וכזה”, “זה אדם של ראלף לורן, ראלף לורן עולה ככה, כלומר האדם שווה ככה”
כל אדם חסר מודעות, חסר סנטר, שמשתמש במותג כזה או אחר, בעצם לוקח על עצמו את הזהות של מעצב ובעל המותג, הזהות שרצה הוא להשליך עליו. הרומאים פשוט כבשו את כל העולם המוכר להם והכריחו את תושביו להתנצר וללמוד רומאית ואילו היום מחדירים לך פרסומות קוקה-קולה לתת המודע במהלך סרטי קולנוע ומדביקים לך את הצחוקים המזוייפים המטונפים האלו בסיטקומים, כי כבר לא סומכים עליך שתדע בעצמך מתי ואיך לצחוק אם ההומור העלוב שלהם באמת יצחיק אותך

ולמה שתיקח את זה על עצמך? אדם חסר מודעות הינו עבד. זו הסיבה. אנחנו לוקחים את זה על עצמנו כי אנחנו עבדים. אם יש לאדם מודעות עצמית והוא פשוט אוהב או לא אוהב את הריח זה כבר עניין אחר ופה בדיוק נוצרת ההפרדה בין זהות עצמית ובין פוזה של זהות עצמית, פוזה של ייחוד. כשאתה עבד למוסכמות החברה אתה מתגבש לכלל תפיסה של מי שאתה, לכלל זהותך העצמית דרך מה שמקובל, מה שנהוג, מה שנכון בעיני החברה ומתוך המגבלות האלו אתה מנסה ליצור לך איזה שהוא ייחוד. אבל לא ניתן ליצור ייחוד מתוך מגבלות מאחר ויוצר המגבלות הוא היחיד שרואה את כל התמונה ומכתיב בתוך הכלא שיצר את כל כללי ההתנהגות – אין לך ברירה אלא להיות שטנץ. אתה יכול לעמוד שעות מול המראה ולהתגנדר ולשים על עצמך את מיטב המותגים ולקוות שאתה תהיה יחיד במינו באותו הפאב או הבאר או המועדון, אתה יכול לעמול כל חייך בניסיון “לא להיות צייר שגרתי” או “אמן שגרתי” כדי שהיצירה שלך תהיה הכי מיוחדת באותה הגלריה או המוזיאון, אבל כל עוד אתה נכנס פנימה מבחוץ ולא יוצא החוצה מבפנים, אין לך סיכוי שבעולם – כולם כמוך ואתה כמו כולם

הזהות שלך כאמן היא הזהות שלך כאדם. בהיעדר זהות עצמית אמיתית אינך אדם ולא כל שכן אמן. וכאשר התגבשה הזהות העצמית שלך כאדם ומתוקף כך כאמן, במידה מספקת והגעת לתחנה מסויימת בתהליך הרוחני שלך, הרי שאתה תגלה בעצמך ובאופן הכי טבעי וספונטני, שאתה כבר בשל לתת פרי

אמנות החיים

מי אני עכשיו? ממש עכשיו, בזה הרגע, כל רגע? מה אני באמת חושב? מה אני באמת מרגיש? מי אני פה, בסיטואציה הזאת? כולם יושבים לידי, שותים, מעשנים וצוחקים – מי אני עכשיו? אני באמת רוצה לשתות? אני באמת רוצה לעשן? אני באמת רוצה לצחוק? ואם כן אז למה? מי אני ומה אני מרגיש עכשיו? ועכשיו? ועכשיו? מה נכון לי? מה האמת שלי? מהי החוויה האמיתית שלי? מהן המחשבות האמיתיות שלי? מהם הרגשות האמיתיים שלי? מהו התוכן האמיתי של הנפש שלי? מהן התחושות האמיתיות בגוף שלי? מי אני עכשיו?

כשאתה עושה את זה מספיק זמן הדימוי העצמי מתחיל להישחק ויותר מהתוכן האמיתי של הנפש שלך, אשר התגבש ונצבר במשך אינספור גלגולי חיים ואינסוף זמן, לכדי מאסה אינסופית של תוכן יחודי לחלוטין, מתחיל לפרוץ החוצה ולתת ביטוי. זה לא בהכרח יהיה נחמד או נעים, זה לא בהכרח יהיה קליט ומקובל, אבל זה יהיה מי שאתה באמת. וזהו ייחוד, זוהי זהות עצמית – זהו סנטר. הסנטר הוא תמיד מי שאתה באמת. הוא אף פעם, אפילו לא לרגע בזמן, נגזר מדיעה או ביקורת, ממוסכמות מקובלות או התניות חברתיות של פעם או עכשיו, של כאן או של שם. הייחוד האמיתי שלך נובע תמיד, כל רגע בזמן מהיותך אתה. וכמה שתתמיד יותר בלתת ביטוי למי שאתה, זה רק ילך ויתעצם ואתה תהפוך להיות יותר ויותר אתה. אתה תגלה תוך כדי את כל הדברים שלא באמת חשובים לך במי ואיך שאתה נראה, מתנהג ומתקשר עם עצמך ועם העולם הסובב אותך ואתה תשיל אותם מעליך בהדרגה, ככל שהפחד ילך וישכח והביטחון והאמונה יגדלו על חשבון החלל הפנוי שנותר
אתה תחווה יותר ויותר בחריפות את המיאוס מעול ההסכמה שבשתיקה לאינספור ניואנסים התנהגותיים, תקשורתיים  ורגשיים שהקונצנזוס כופה עליך, עד אשר יגיע השלב שבו תיגעל מספיק בשביל להשיל את כל זה מעליך, רובד אחר רובד ולא משנה מה תהיינה התגובות מצד החברה. לי, אישית, זה לא שווה את זה יותר. אני מעדיף להיות אני ושנוא מאשר לא אני ואהוב ולא משנה על איזו קליקה או נישה חברתית אאלץ לוותר בעבור האמת הפנימית שלי, זו של האמנים או של ממסד האמנות, זו של הגננים או של קונצזנזוס הגננות, זו של שיחת הסלון הנוכחית עם ארבעה או חמישה מחברי, זו של להצליח בעולם הקטן של הדייט הראשון עם איזו כוסית שאני מת לזיין או זו שלי עם עצמי כשאני מת לחטט באף ולמרוח את זה מתחת לשולחן אבל מרגיש שזו לא התנהגות נאותה

זה לא שווה לי לשקר, להדחיק את מי שאני, להיות מישהו אחר רק כדי למצוא חן, לא עכשיו ולא אף פעם. הרי את הדין וחשבון האמיתי שלי אני נותן רק לאלוהים, כלומר אך ורק לעצמי. וגם אם יצא לי זיון מזה ששיקרתי, מזה שהתנהגתי כמו שמקובל, מזה שהייתי מצחיק, שנון, חכם או מה שזה לא יהיה שאני חושב שהיא מצפה ממני להיות, מה אז? כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלנסות למצוא חן ולהיות אהובים ותמיד אנחנו חוזרים הביתה ריקים, אומללים, עצובים ומותשים, מותשים מלא להיות אנחנו. שום הון שבעולם לא שווה לי תמורת לא להיות אני, אפילו לא לרגע בזמן

אמנות המוות

כולנו נמות. עשירים או עניים, מפורסמים או לא מפורסמים, מצליחים או לא מצליחים – המוות מחכה לכולנו והוא זהה ונטול פניות. המוות הוא היועץ הכי טוב, כך אומר דון חואן, השאמאן הזקן, לקרלוס קסטנדה בספרו “מציאות נפרדת”. מודעות עצמית וזכרון מותינו הממשמש ובא מגמדים את כל התופעות לפרופורציות הנכונות להן ומולידים תובנה לגבי נכונות מעשינו וטיבם האמיתי. אם הייתי יודע שאני הולך למות עוד רגע, מה הייתי עושה עכשיו?