תהליך הטיהור הרוחני

הצורך בטיהור רוחני

חוסר הוודאות הקיומי

חוסר הוודאות הקיומי מקפל בתוכו את הפחד מהמוות וחוסר הידיעה המחריד של מה יבוא אחריו. רובינו כבובות אסירות בעולמן הקטן, עבדים לבורותינו האפלה, נשלטים בידי יצרים נמוכים, כוחות מנוגדים ואינטרסים סותרים, נסים בפחד מפני הזמן האוזל של חיינו ונישאים בעל כורחינו לכיוון הסוף הבלתי נמנע, בעוד אנו עסוקים בהדחקה של מצבנו הקיומי ע”י עיסוקים כאלו ואחרים, אשר אמורים להשיג לנו דבר כזה או אחר. פחדים ותשוקות הם הכוחות החזקים ביותר בטבע ומהווים את טבעה של תודעתנו המותנית. הם מזינים ומעצימים את עצמם ללא הרף ומגשימים אל מימד המציאות החיצונית את מצבי חיינו היום-יומיים. כאשר איננו בעלי מודעות מספקת להבין כל זאת, הרי שקיומנו השטחי ואפוף העלטה אינו מקבל פרופורציות או נקודת ייחוס מאזנת מאף תובנה רוחנית עמוקה וכך הופכת עלטה זו לחווית הבסיס שמתוכה נגזרת תפיסת עולמינו, כמו גם אופיין, עומקן וטיבן של שאר חוויות חיינו.

מנוסת הפחד

פניה הרצחניים של חוסר הוודאות דולקים אחרינו תמידית, ואך טבעי שבמנוסת הבהלה העיוורת לא נוכל לשים ליבנו לחורבן והפגיעה שאנו מסבים לאחרים הנסים מפניה של אותה חוסר הוודאות, במיוחד אם אלו נמצאים במעמד גשמי נמוך יותר משלנו או לתת דעתנו למסלול בריחתנו ולמכשולים השונים שאלוהים מציב לנו בדרכו, שתפקידם אך לנגף רגלנו מדרכה הסתומה של הבורות. במסגרת עולם שכזה האלמנט היחיד אשר אמור לנחמנו הינו האור הדל והקודר של תאוות החושים והנכסיות הגשמית, המתגמד עשרות מונים ביחס לנפח ועוצמת העלטה האופפת אותנו. בהשאלה זהו המוכר, הידוע, סמל להרגלי ההתנהגות ודפוסי החשיבה המקובעים שלנו, אותם אנו מטפחים על מנת שיספקו לנו אשלייה של מקום מסתור ומפלט ובכך מידה מסויימת של נחמה

תמציתה של החמצה

יבוא היום שבו הכל יגמר בפתאומיות, כמו תמיד ואז נחוש אך לרגע בזמן, אותו הרגע הקט שבין תום תהליך הגסיסה של חיים אלו לבין תחילתם של חיים חדשים, שהחמצנו את חוכמת הבריאה ותכלית החיים

מבנהו של תהליך הטיהור

תחילתו של התהליך

מקום רב בנצח מתמלא בגלגולי חיינו הרבים מספור אשר משקפים ומגלמים את אותה הבורות, ותהליך ההתכנסות לקראת מצב תודעה חוקר ומאוזן יותר הינו איטי ביותר. תהליך זה מרגע תחילתו ועד לתומו הינו שלב הביניים שבין נצח של בורות ופחד לנצח של חוכמה ואור אינסוף. קדוש טיבטי אמר פעם: “אם כבר מוכרח הינך לחשוב על משהו, חשוב על אי הוודאות של שעת מותך”. ואכן, מתי מעט אך יותר ויותר מאיתנו בעידן זה, הינם בשלים מספיק על מנת להפנות משאבי תודעה ואנרגיה רוחנית כלפי התכלית. אדם המשקיע ולו חלק מזמנו בהגות רוחנית ומדיטציה מתכונן לשעת מותו ומתחיל לחוות יותר פשטות, פתיחות, איזון, סדר והרמוניה כבר בחייו, ככל שתודעתו מתפשטת מקונפליקטים. גופו, מן הסתם, מגיב ומתעצב בהתאם לתדרים החדשים אשר תודעתו מייצרת. כאשר מותו מגיע אני מאמין כי הוא חווה אותו כמשהו בונה יותר, אשר מספק לו תשובות שהיו סמויות מפניו בשעת חייו. הוא לומד לקח כפי שראוי לו בהתאם לקיבולתו הרוחנית וכנות מאמציו ואץ הלאה לדרכו על מנת להמשיך בטיהור תודעתו ולעלות שלב

העולם כבמה, האנושות כניצבים, יחידי סגולה כשחקנים, אלוהים במאי

אני אישית מרגיש לא פעם שהיותי במצב ביניים זה הופך אותי לזר בשני העולמות: את זה הגשמי ונטול המודעות עזבתי זה מכבר אך לזה הרוחני טרם נכנסתי במלואי. אני נאלץ להזכיר לעצמי כי כל אותם אלו אשר מבלי דעת פוגעים בי או דורכים על קצות אצבעותי בלהט מנוסתם האובססיבית לקראת צבירת מעמד וממון, קטנים ממני לאין שיעור ושזו הסיבה שהם עושים זאת. לא מגדולה כי אם מחולשה הם רומסים ותפקידם פה הוא לשמש תפאורה עבורי, במאבקי אל מחוץ למעגל המשעבד הזה

ההגשמה

אותם אלו מאיתנו אשר הגשימו את תכליתם הרוחנית בעולם אינם עוד במצב קיומי של מאבק. אלו הם הקדושים העומדים נכחם מול דבר ידוע ומוחלט – אלוהים. זו כבר לא מלחמה מול חוסר וודאות מאיים ולא מוכר, אלא דינמיקה הרמונית בין היחסי למוחלט. אלוהים משרה בכל אור לבן של אהבה וביטחון, אשר פורץ אל תוך העולם הגשמי של האדם ומציף אותו כליל ואין עוד לאדם צורך בדבר נוסף מעבר לזה, מאחר והוא חזר אל טבע החוכמה המוחלט של תודעתו של כל יצור חי בעולם התופעות. תשוקותיו ופחדיו זלגו ממנו החוצה והם צפים דהויים במרחב הבריאה של אלוהים מבלי להותיר משקע בתודעתו, וגבולותיו הפיזיים של גופו הינם סמל לשמץ הנותר של הגשמיות שהוא כבול אליה ובהשאלה אלו הם שרידיהם האחרונים של אנוכיות, פחד וספק בתודעתו. הקדוש הוא אדון לעולמו ופורץ מתוכו אל הנוכחות המוחלטת של האינסוף. אין עוד שאלות ואף לא תשובות, ישנה רק חוכמה תמידית של ידיעת הידיעה הנחווית כל רגע בהווה

סיכום של תהליך, תחילתו של טיהור

לסיכום, כולנו בורחים וכולנו עושים זאת באותו האופן. כולנו רומסים אחרים ועושים זאת אף יותר דווקא ככל שמעמדנו הגשמי משתפר. נוח ומנחם להדחיק את הפחד ע”י תרגומו לשנאת אדם והצדקתה בתירוצים, כגון: “אני מצליח כי אני חכם והם לא כי הם טיפשים”
עכשיו שאלו את עצמכם, באמת, האם למרות ניגוד הצבעים החזק, למרות האווירה המאיימת ותחושת חוסר הנוחות הגדולה המתעוררת מלראות את אותה הסצנה ביצירה המתארת את “האדם האפל”, האם לא זה דווקא החלק אשר מעורר בכם יותר תחושה של בית, של מקום מוכר, של קרבה והזדהות, או לחליפין סוג כואב של משיכה, כמו אותה התחושה המעיקה והממכרת המתלקחת בבטן כשרכבת ההרים נמצאת בירידה חדה? האם לא דווקא השלווה וההרמוניה נראים זרים ומאיימים? ובכן, אם זוהי תגובת תודעתכם לתמונה הממוסגרת בעולמכם המוכר והבטוח, אתם יכולים רק לנסות ולדמיין את התגובה שתהיה לכולנו כאשר האינסוף יפציע בתודעתנו. אני פוחד אבל אופטימי